שמי אורנה כוכב. אני כותבת את הטור הזה כבר מספר חודשים, אך זהו סיפור שעדיין מתהווה – יש לו התחלה ואמצע, אבל עוד אין לו סוף: החטופים בחלקם הגדול נמקים בעזה, אנחנו עדיין במלחמה, ללא אופק.
אני כותבת טור זה מנקודת המבט שלי כאישה שעברה את ה-7.10 בממ"ד שבביתה בנחל עוז וכמרפאה בעיסוק שיקומית.
טורים אישיים כותבים ממרחק הזמן, כך נראה לי, כשההבנה על התהליכים כבר התגבשה לה. הזמן שיוצר מרחק מאפשר הסתכלות אחרת, עיבוד והשלמה, ואני מוצאת את עצמי וחלק גדול מהמפונים, אני מאמינה, במצב של אי ודאות וחוסר ביטחון לגבי העתיד, רוויים הבטחות לא ממומשות.
אנחנו כבר לא ב-7.10, אך אותה שבת ארורה והקורות אחריה בעלות השפעה על חיי גם היום ומדי יום – המדינה שלנו עדיין במלחמה שנראה שתימשך לתקופה לא קצרה והקיטוב בחברה רק גדל.
גיליתי שמה שעוזר לי להתמודד עם האירועים, החוויות והקשיים הוא ההסתכלות המקצועית שלי. ההסתכלות שלי דרך המשקפיים של הריפוי בעיסוק: דרך מודלים תיאורטיים, כמו אדם עיסוק סביבה, דרך ניתוח עיסוקים משמעותיים – תפקודי היום-יום הבסיסיים והאינסטרומנטליים.
אני נוכחת לגלות מקרוב איך סביבה שאיננה, סביבה שמשתנה באופן חד ותדיר, משפיעה על העיסוקים ועליי כאדם.
ב-7.10 העולם שאותו הכרתי, נשבר!
פונינו מהבית באוטובוסים מלווים בחיילים לאחר שהות של יותר מ-15 שעות בממ"ד כאשר אנו מנותקים ממה שקורה בעולם בחוץ ומסביבנו ירי מקלעים לא פוסק, נפילות של טילים יירוטים ועוד.
פונינו מהבתים שלנו, מהקיבוץ, מהמועצה, מכל המוכר, הידוע והבטוח – מהבית הפיזי ולא רק.
בחרתי לכתוב את הטור מתוך התייחסות למודל אדם עיסוק סביבה ויעצו לי להתחיל בי, באדם – בערכיי ובאמונותיי ואני מוצאת שרק עכשיו אחרי מספר חודשים אני מתחילה להתקרב לטפל במקום הזה שלי, של הנפש שלי.
כאשר יש טראומה כמו שקרתה לנו, כאשר טבעות הסביבה שלך מתפרקות, כל שגרות היום-יום שלך, העיסוקים שלך, התפקידים שלך מעורערים, מושהים. כאשר התודעה שלך נפרצת, הדבר הראשון שעזר הוא הדאגה לבסיס – לדעת שיש לי ולמשפחתי מקום, בגדים, שאני יודעת איזה יום היום, כמה ימים אנו בלחימה, נעזרתי בלוח שנה, בשעון. כלומר הדבר הראשון שעזר לי בהתמודדות עם מה שקרה וקורה הוא לבנות סביבה פיזית, חברתית וטמפורלית בטוחה ברמה הראשונית שלה.
הסביבה הפיזית
הבית שלי נכון לזמן כתיבת שורות אלו עומד על תילו, עזוב, נטוש ומעלה אבק.
הקיבוץ שלי – מבחינת מבנים, רובם עומדים עם פגיעות אלו או אחרות, לחלק מהבתים פרצו מחבלים בוזזים ששברו, ניתצו, חיללו. נחל עוז הוא 800 מטרים מהגבול ועדיין מהווה שטח צבאי, השקט שיש שם מופר על ידי רעש של פגזים ותאריך החזרה שניתן לנו הוא יולי 2025.
כאשר אנו מדברים על הסביבה הפיזית מה עם קופת החולים שלך? הרופא שלך? הבנק, המכולת המוכרים? כל אלה גם פתאום לא היו.
ומה עם החפצים? הכלים, הבגדים, הספרים, התמונות שאגרנו במשך החיים שעוזרים לנו לקיים שגרה, שאוצרים את זיכרונותינו, אותנו.
בהתחלה שאלו אותי מה אני צריכה, מה יכולתי להשיב? הכול? אנשים לא מבינים כמה נדרש בלבנות בית ובסוף מוצאת שהדברים היום-יומיים הקטנים הם אלה שחסרים כמו תבלין או אבקת אפייה בעת הכנת מתכון, או פינצטה או קיסם שיניים. כל זאת מעבר למקרר, או מכונת כביסה, או כיסא.
הסביבה האנושית
אני ברת מזל. לי ולמשפחתי הקרובה לא אונה כל פגע פיזי. אך כל כך הרבה מעגלים סביבי נפגעו. 15 אנשים נרצחו בנחל עוז, 7 נחטפו, 5 חזרו ושניים, עמרי וצחי, עדיין שבויים בעזה ומי יודע מה עלה בגורלם.
אבדות רבות יש למועצת שער הנגב ואשכול: אנשים קרובים, אנשים שהכרתי, מטופלים שהיו לי, חברים של הבת שלי ושל ילדי בן זוגי נרצחו או נחטפו, אובדנים של אנשים רבים ששוברים את ליבי.
הקיבוץ שלי התפצל לכמה מקומות ואנחנו כמשפחה בחרנו לגור קרוב לעבודה, למשפחה ולחברים בתנאים המאפשרים קיום שגרה מוכרת במחיר זה שאנו רחוק משאר חברי הקיבוץ ומהתהליכים שהוא עובר.
כמה חשובה הייתה התמיכה שקיבלתי ממקום העבודה: הן בתמיכה האישית של המנהלת הישירה שלי, אתי רוטשילד, והן מסורוקה שנתנה לי אפשרות של מלונאות קרוב לבית החולים. אני מודה על כך שנתנו לי את הביטחון לגבי מקומי בעבודה, ואפשרו לי לחזור לשגרה בקצב שלי.
אני מודה לשתי השותפות שלי בקליניקה הפרטית שלי, נוהר אבלס וגת ברמי, שליוו אותי ותמכו בי לאורך כל התקופה ועד היום.
אני עטופה בחברים ומשפחה, ופן חברתי שמאד עזר לי, עודד אותי ונתן לי תקווה, זה עם ישראל שעזר ועוזר וקצרה היריעה מלהודות לכל כך הרבה אנשים זרים שמעולם לא פגשתי, שפתחו את ליבם, את ביתם ועזרו לנו לאורך הדרך.
כאשר נמצאים במקום של נזקקות, מצב שהיה לי זר עד לאותם ימים, האופן שבו ניתנה לי העזרה היה ועודנו חשוב מאוד לתחושת האני. כאשר קיבלתי בגדים חדשים למידות גדולות, תרומה של מעצבות שונות ארוזות כמו מתנה באופן מכבד, לא הרגשתי כמו פליטה.
הסביבה הווירטואלית
אנו מקבלים דרך המסכים השונים הרבה מידע, קשר עם אהובינו, תמונת מצב.
אני רוצה להתייחס לסביבה וירטואלית דרך שני אספקטים: מצב שבו אין תקשורת ומצב הפוך, כאשר יש הצפה של מידע.
זו חוויה קשה מאוד לא לדעת מה קורה עם בני משפחתך. אני יודעת שהחוויה של אחיי ובני משפחתי הייתה מורטת עצבים, כאשר לא הייתה תקשורת איתנו והם לא יכלו לדעת מה שלומנו, חוויה שרבים באותו היום יכולים להזדהות איתה.
מנגד כאשר יש חשיפה לא מבוקרת למידע הרב הזמין מכל עבר, מידע שחלקו לא מסונן, קשה, גרפי – של סיפורים ותמונות, הזורם ללא הרף דרך חדשות בערוצי המדיה העיקריים שמשדרים 24/7, אנו גם עלולים להרגיש חסרי אונים, ואף לסכן את בריאותינו הנפשית כך.
דאגתי לסנן מידע עוד בממ"ד, וגם אחרי שיצאתי בחרתי להיות חשופה לרשתות החברתיות במינון נמוך.
עיסוקים
בימים ובשבועות הראשונים, שגרת היום הייתה סביב הלוויות, ניחומי אבלים, אזכרות. זאת יחד עם בניית סוג של בית, דאגה לזכויות, ביורוקרטיה וכדומה. לא היה אפשר לתכנן את השבוע מראש, הודעות על המתים, מקומות הלוויה הגיעו לידיעתנו לעיתים שעות לפני וכך נענו מלוויה ללוויה במין שגרה שהיא לא שגרה.
בכך שבחרנו לגור באופן עצמאי ולא דרך דיור המוסדר דרך המדינה או דרך הקיבוץ, נאלצנו לדאוג לכל דבר מכפית עד למכונית (המכוניות שלנו היו כחודש וחצי בנחל עוז), דבר המשליך על העיסוקים שלנו ועל שגרות היום-יום. כיוון שעברנו בתים שונים וכל בית הכיל ריהוט שונה, אביזרי מטבח שונים, לדוגמה פעולה של הכנת ארוחה הצריכה הרבה יותר תכנון והיערכות. ככל שעובר הזמן אני מוצאת את עצמי זקוקה לעוגן.
אחד העיסוקים הכי משמעותיים לי שמהווים עבורי עוגן הוא העבודה שלי כמרפאה בעיסוק בשיקום בסורוקה, ובהמשך חזרה למטופליי בקליניקה הפרטית שלי.
חזרתי לעבודה בסורוקה בשבוע האחרון של אוקטובר, חזרתי למקום מוכר – הסלסלה עם הניירות חיכתה לי בלי שאף אחד נגע בה.
סלסלה זו מסמלת עבורי סוג של בית, מקום שאני יודעת שנמצא ותמיד אני יכולה לחזור אליו. החזרה לצוות שלי, למחלקה שלי לשגרות היום-יום המוכרות, האבחונים, כתיבת הדוחות המובנית, הטיפולים, עזרה לי בשיקום שלי לא פחות מלמטופליי.
עבודה בסורוקה מלווה בהרבה דרישות ושינויים, כל יום שונה ממשנהו.
עם זאת, המוכר, המסגרת התומכת, נתנה לי המון ביטחון, ודאות בים של אי הוודאות שהייתי שרויה בו. אני מוצאת כי כמה עיסוקים מוכרים ומשמעותיים שאני אוהבת, מחברים אותי לחוזקות שלי ולתחושת המסוגלות העצמית.
כאשר חשבתי על חזרה למחלקה לעבודה עם מטופלים, רציתי מאוד לחזור לאוכלוסיית המטופלים המוכרת: לאנשים לאחר אירוע מוחי, התאוששות, חולים אורתופדיים או נוירולוגיים.
אבל במחלקה אני פוגשת חיילים, מילואימניקים, שוטרים שהיו ב-7.10 בעוטף, שהיו בעזה ונפצעו, ותחושת שותפות הגורל והטראומה המשותפת שאני והם שותפים לה קרבה בינינו, כך שבהם רציתי לטפל.
עיסוק נוסף שגיליתי אותו שוב הוא הכתיבה. כתיבה המאפשרת לי לבטא את הקול שלי, לעבד את מה שעברתי ודרכה ליצור קשר עם העולם. אחת מהסיבות שהסכמתי לכתוב את הטור הזה היא האספקט התרפויטי הטמון בכתיבה עבורי.
אדם
כאשר יצאתי מהממ"ד אני זוכרת את התחושה שכל מה שהאמנתי בו – המדינה, הצבא הקיבוץ – נשבר. ובמהלך החודשים האחרונים אני מתחילה אט אט לחזור הביתה, כלומר לעצמי.
הטראומה של ה-7.10 היא טראומה מתמשכת. מה שעזר לי מלבד המשפחה והחברים, זה בניית עוגנים של מקום וזמן, בתחילה אפילו בגודל של מדף, כאשר גרנו הרבה אנשים אצל משפחה. בהמשך העוגנים התבטאו בבחירה של מגורים ביחידת דיור אצל חברים במקום שלא ניתן לפנות אותנו, ולבסוף בבחירה של השכרת בית, יצירת ודאות ללא קשר להחלטות המשתנות של הקיבוץ, של "תקומה", של המדינה.
חזרה לשגרה של העבודה, חזרה לעיסוקים שהם חלק מן הזהות המקצועית שלי ולא רק, הם נדבך נוסף של שיקום, של תחושת שליטה וחיבור.
ועכשיו כשאני גרה בבית עם גינה והולכת לעבודה יום-יום ומנהלת שגרת חיים רגילה – כלפי חוץ השתקמתי, האומנם?
כמטפלים אנחנו רוצים להביא את האדם למצבו הבסיסי טרם האשפוז.
כמה הייתי רוצה לחזור ל-6.10 לפני השבת הארורה, כשהכול נראה בטוח, אך יודעת שתמיד אחרי ה-6 מגיע ה-7 באוקטובר.
החזרה לשגרה שהייתה נכונה לי בחודשים האחרונים, כיום אינה מספקת ואפילו מטעה.
לעיתים ברצון לחזור לתפקוד, לחזור לשגרה, אנחנו מדלגים על המקום של השבר, של הפגיעה, של הזדמנויות הלימוד והגדילה שהוא טומן בחובו.
אין לי תשובות, אני עדיין בחיפוש.
אך מה שעברתי ומה שעברנו לא יכול להיות בעל משמעות, אם נמהר לחזור לשגרת היום-יום כמו שנהגנו, בלי לשנות את דרך ההסתכלות שלנו, בלי לתת ביטוי, מקום למה שקרה, ולא רק בטקס של פעם בשנה.
אינני רוצה להיות מזוהה רק עם ה-7.10, היום הזה אינו מגדיר את מי שאני, אני רוצה להיות בהיום ועכשיו ומחר ובעתיד, אבל הוא היה חתיכת יום.
