יומן מלחמה – שיקום רב דורי במציאות משתנה

מכתב מאת אפרת גפן, מרפאה בעיסוק מחוזית בלאומית שירותי בריאות, לצוות המחוז, 30.10.23

צוות יקר,

אני יודעת שבימים כל כך דחוסים צריך להתמקד במה לעשות, הפעם הרגשתי צורך לשתף אתכם בתחושות המלוות את העשייה.

שלשום הלכתי עם רופא משפחה מן הקופה אל מלון ביפו שבו שוהים מפונים. פגשתי את הרופא בכניסה, ובתוך זמן קצר חברנו אל אורית המרכזת מטעם העירייה את הטיפול בכמעט שלוש מאות מפונים במלון. בעת שהיא הובילה אותנו אל לאונג' פנוי שבו נוכל להתמקם, חלפנו על פניהם. הפער בין ההידור של המלון לחריצי הדאגה שעל המצח שלהם סיפר כבר את כל הסיפור.

אורית עדכנה שיש חמישה מפונים שנרשמו לראות את הרופא, ואני ביקשתי ממנה שתפרסם בקבוצת הוואטסאפ של המפונים, שיחד עם הרופא מגיעה גם מרפאה בעיסוק שמקבלת פניות של קשישים, הורים, ילדים וכל מי שזקוק לעזרה. כמה קצר ובלתי נתפס המרחק בין קבוצת הוואטסאפ של הורי ג'3 לקבוצת הוואטסאפ של מפונים במלון אוקטובר 23.

הרופא התמקם בלאונג' ואני בחרתי לשבת במרפסת שמובילה אליו ומשקיפה אל שקיעה יפהפייה מעל הים התיכון והעיר העתיקה.

לאט-לאט הם החלו להתקבץ. הרבה יותר מחמישה. בהתחלה הם עמדו בתור במסדרון שמוביל אל הלאונג' ואז הם התחילו לזלוג למרפסת, מזהים את ההזדמנות לפתח שיחה, להיות קצת יחד.

אני תפסתי שולחן עם שני כיסאות בפינה. אל השולחן הגיעה ראשונה שרהל'ה בת השמונים עם עיניים ענקיות, כחולות יותר מהים. עזרתי לה לנווט עם ההליכון ועוד לפני שהיא נגעה בכיסא, הסיפור התחיל לזלוג ממנה. תוך כדי שהוא זולג, עבר אופנוע ברחוב למטה בנהמה מייללת. שרהל'ה ניסתה לקום בבהלה. הנחתי את כף ידי על שלה ולחשתי "זה רק אופנוע". הסבתי את ראשי לאחור וראיתי שגם הקשישים שיושבים מאחורי נתקפו חרדה, לחשתי גם להם בחיוך והם חזרו לשבת. הפניתי את מבטי שוב אל שרהל'ה והיא סיפרה לי שלפני כמה ימים הייתה אזעקה במלון, והיא ובעלה לא הצליחו להגיע לממ"ד (שהוקם בחדר בקצה המסדרון) עם ההליכונים שלהם. אז אחרי שכולם התפזרו הם לקחו את מעט הבגדים שהם קיבלו מיד שנייה ועברו לגור בממ"ד. כשצוות המלון גילה את זה ניסו לפנות אותם משם, אבל מי יכול על העיניים הכחולות של שרהל'ה? מאז הם מארחים בחדר שלהם את דיירי הקומה בכל פעם שיש אזעקה. חיזקתי את שרהל'ה על התושייה. איזו אלופה. בפעם הראשונה מאז שהתיישבה היא גם חייכה וראיתי עד כמה היא יפה.

שרהל'ה סיפרה שהם פונו מהבית אחרי שלושה ימי לחימה רק עם הבגדים שעל עורם. הם קיבלו בגדים מיד שנייה ומאז היא תופרת אותם, מתאימה אותם למידותיה. שאלתי אותה אם היא תוכל לסייע גם לשאר המפונים עם תיקון הבגדים וראיתי אותה לראשונה מזדקפת מבפנים. בטח היא אמרה. אחר כך המשכנו לדבר על פעולות יומיות שעד לפני רגע נעשו על ידי המטפלות שלה ושל בעלה, על הבדידות, על הסכנות היום-יומיות של איבוד שיווי משקל במקלחת לא מותאמת, על הרגרסיה של בעלה שאיבד אוריינטציה, על הבניית סדר יום מחודש ואיך דואגים שהוא (וגם קצת היא) לא ילכו לאיבוד. ואז שרהל'ה התחילה להראות לי תמונות של הילדים והנכדים היפהפיים שלה. יכולתי לשבת איתה עוד כמה שעות, אבל אימא צעירה ומודאגת חיכתה לי מול השקיעה.

האימא הזאת הגיעה למלון עם בן זוגה וילדה עם עיכוב התפתחותי, שנתלשה מגן החינוך המיוחד שלה, בדיוק כשנדמה היה שתהליך האבחון הסוחט הסתיים ואפשר להתחיל לצעוד על דרך חדשה. מאז שפונו למלון המתוקה הזאת, שעדיין אינה מדברת (אבל היא ילדה רגועה בדרך כלל), נמצאת בהתקפי זעם, בכי, צווחת בכל מקום. לא נרדמת בקלות ומתעוררת בשלוש לפנות בוקר.

היא סיפרה, ואני שמתי לב עד כמה קשה לה להשלים כל מילה, כאילו אין לה מספיק אוויר בחזה אחרי ההברה השנייה. בדקתי איתה עד כמה היא בלחץ מ-10-1. היא הייתה ב-12. תרגלנו יחד נשימות קשית (המצאה גאונית שכל מה שצריך עבורה הוא קש מהקיוסק ברחוב) וטיפה מיינדפולנס. חייכתי אליה אחרי כל נשימה. הלחץ ירד לדרגה חמש והסיפור התחיל לקלוח.

היא בחרה להתמקד בחוסר האונים שנגרם מאוזלת היד של הרשויות. לא מצאו לקטנה מקום בגן חינוך מיוחד בתל אביב, אף אחד מהקופה לא חוזר אליה בקשר לטיפולים התפתחותיים, אין לה אפילו רופא ילדים פה והילדה שלה צריכה משהו כדי להירדם. אני בחרתי להתמקד בכוחות האדירים שלה שעלו מהסיפור. בתוך כל הכאוס הזה היא הולכת איתה יום-יום לגינות ציבוריות, למשחקיות, לטיולים. הסברתי לה עד כמה זה לא מובן מאליו ואיזו אימא מסורה ולביאה היא, שהיא בכלל מצליחה לעשות את כל הטלפונים האלה לרשויות ולטפל בה כך כשהיא מנותקת מן הסביבה התומכת שלה.

היא סיפרה לי שאתמול היא ירדה עם בן זוגה ובתה אל חוף הים. בזמן שבן זוגה והקטנטונת הכניסו כפות רגליים אל המים, היא עמדה כשהיא עם הגב אליהם והפנים אל הטיילת, משגיחה שאף אחד לא יתקרב.

היא שאלה אותי אם היא משתגעת. הסברתי לה שהיא לא משתגעת, היא מגיבה באופן נורמלי למצב לא נורמלי. היא מגנה על המשפחה שלה. נראה שהתשובה הזאת נתנה לה קצת הקלה. ניצלתי את המומנטום כדי להסביר לה שהבת המתוקה שלה מסונכרנת אליה. היא קוראת את המציאות דרך התגובות של אימא שלה ולא דרך המציאות עצמה. הסברתי שכדי שהיא תוכל לעזור לבת שלה להירגע, היא צריכה לעזור לעצמה קצת להירגע. ערכנו יחד רשימה של דברים שיכולים לעזור לה להירגע פה במלון. ריצה על חוף הים, נשימות, שיחת טלפון עם חברה, חיבוק. הצעתי לה לשאול את עצמה מדי פעם איפה היא נמצאת מ- 10-1 במד הלחץ, ובכל פעם שהיא עוברת את 5, לבחור לעשות משהו אחד מן הרשימה.

לא הספקתי להשלים את המשפט והמואזין של העיר העתיקה, שנמצא מטרים ספורים מן המלון, התחיל ליילל בקול אדיר עד שלא היה אפשר לדבר. הוא התמקד בצמד המילים "אללללללה אכבר" שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ראיתי את העיניים שלה ושל שאר יושבי המרפסת מתרחבות באימה. החיילים שעמדו במרפסת הדקו את הנשק אליהם וזזו בחוסר נוחות. ב"אלללה" השישי או השביעי הצטרפתי אל המואזין בקול רם, עם אותה אינטונציה, אבל במקום ליילל "אכבר" אמרתי "אלללה ייקחח אותך כבר". וכולם פרצו בצחוק מתגלגל. החיילים, הקשישים, שרהל'ה, הנערות שישבו בצד וגם עובד המלון הערבי שפינה את הכוסות והבין את הסיטואציה. צחוק טוב כזה שצריך הרבה ממנו בימים האלה.

חזרתי אל האימא ועזרתי לה לנסח שאלה באפליקציה לרופא הילדים. היא חשבה על הכול, חוץ מעל הפעולה הפשוטה הזו. הסברתי לה שיכול להיות שהבת שלה מתעוררת בלילה, כי בפעם הראשונה מאז שנולדה היא ישנה עם שני ההורים שלה במיטה. ויש להם סיוטים, והם זזים והם לא ישנים ברצף. שאולי כדאי להעביר אותה למיטה אחרת בחדר. היא הסבירה לי שאין עוד מיטה, פשוט אין.

המשכתי לייעץ ולהדריך אותה. נפרדתי ממנה ועברתי לעוד שני אנשים שהמתינו לי. אחר כך נכנסתי בשקט אל הלאונג', כתבתי הפניות ושלחתי אותן למקבילות שלי בקופות החולים האחרות, כדי שיוכלו להמשיך טיפול בריפוי בעיסוק דרך המכונים והיחידות שלהם. כמו שהן עושות עבור המטופלים שלנו.

בדרך החוצה עצרתי בקבלה. ביקשתי שיכניסו לשרהל'ה כיסא יציב למקלחת כדי לצמצם את הסיכון לנפילה. דאגתי שישלחו לחדר של הקטנטונת מזרן לילדים.

כשהתיישבתי במכונית קיבלתי מאימא שלה הודעת וואטסאפ: "הביאו לנו מזרן, אלופה. תודה על הכול. בעיקר על ההקשבה וההכלה. לב אדום. את משהו מיוחד". שמתי ווייז הביתה ובכיתי קצת. התנעתי והתחלתי לנסוע, ואחרי שנרגעתי טיפה התקשרתי לחייל שלי. הוא לא ענה, אבל אני יודעת שהוא בסדר. חשבתי על כל מה שיש לי וביקשתי מאלוהים שרק יישאר ככה.

בשבוע הבא אסע לשם שוב.

תודות

תודה מכל הלב לצוות המרפאות והמרפאים בעיסוק בלאומית שירותי בריאות, שנתנו כתף ואת כל הלב בכל מקום שבו הם נדרשו, לחברותיי בקופות החולים האחרות על עבודת צוות חוצת ארגונים ומסורה עד מאוד, ולמנהליי על האמון המלא בתקופה כה מורכבת. מעצם הביחד כבר ניצחנו.