את גל הכרתי לפני כמה שנים דרך הפייסבוק. התרגשתי מן הגישה החדשנית ופורצת הדרך שלה למניעת אובדנות שהיא מביעה דרך מילותיה והעשייה שלה במש"ה (מילים שעושות הבדל), עמותה העוסקת במניעת אובדנות.
המילים האלו החזירו אותי לשנים הראשונות שלי כמרפאה בעיסוק בתחום השיקום הפסיכיאטרי, שבהן היו כמה מקרים שבהם מטופלים שיתפו אותי במחשבות אובדניות ותוכניות קונקרטיות להוצאה שלהן לפועל. אני זוכרת את הבהלה וחוסר האונים, את התחושה שהמצב הזה הוא בגדר "תפוח אדמה לוהט" שמועבר בין גורמים שונים ללא טיפול יעיל.
כמרפאות בעיסוק אנחנו עשויות להיתקל באנשים בסיכון אובדני לא רק בעבודה בתחום הפסיכיאטריה או השיקום הפסיכיאטרי. גל התוותה דרך פשוטה ועמוקה גם יחד, המאפשרת לנו לבנות מסוגלות בתוך חוסר האונים, תחושה של יחד ולא של בדידות במרחב המציף הזה.
הקדמה
אם מש"ה – מילים שעושות הבדל – הבית של מניעת האובדנות בישראל, היה קיים לפני 9 שנים, אני מניחה בביטחון יחסית גבוה שמושיק אחי לא היה מת מאובדנות. זאת מכיוון שמודל הרופינג Roofing – "הגגה" – התערבות קהילתית ממוקדת למצבי סיכון אובדני שפיתחתי במש"ה, נותן מענה למאפיינים המורכבים של המרחב האובדני. מאפיינים אלו כוללים חוסר אונים, אימה ובהלה, בורות, תשישות ושחיקה. התערבות במסגרת מש"ה מאפשרת לאדם בסיכון אובדני, למשפחתו ולקהילתו לבנות חוסן מעשי לניהול המשבר האובדני בבית, בסלון, בקהילה.
בפתח דבריי אשתף ברופינג הראשון שלי במש"ה – אז לא ידעתי שמה שאני עומדת לעשות יהפוך להיות מודל (שהשנה נחקר באוניברסיטת בן גוריון) שבמרוצת הזמן ילווה מאות משפחות ויציל חיים.
הטלפון האישי שלי צלצל. זה היה יום שני, 12:45, הייתי בדרכי לאסוף את בני מהגן. על הקו הייתה אישה בשנות העשרים לחייה. אותה אישה צעירה שמעה אותי כמה שבועות קודם במפגש במתנ"ס שבו סיפרתי את הסיפור האישי שלי על האובדנות של אחי ועל יוזמת הפנקסים – מילים שעושות הבדל.
היא שיתפה שהיא במצב לא טוב, שהיא זקוקה לעזרה ואמרה שהיא יודעת שאיתי אפשר לדבר על אובדנות, אמרתי לה שבוודאי שאפשר (הגרוע מכל מאחוריי אני אומרת לעצמי).
מתוך תשאול קצר התבהרה תמונה שהיא זקוקה למפגש פיזי, שיכול לחכות כמה שעות, שהיא לא לבד ושהיא מאוד מבולבלת ועייפה.
נפגשנו בהמשך היום. הגעתי לדירתה שהייתה מבולגנת ומלוכלכת ומצאתי אישה צעירה מתוקה ומבולבלת.
פקדתי על בני הבית הרבים להתפזר וביקשתי שיישארו איתי שניים. תפקידם היה לנקות ולסדר את המרחב. להרים תריסים, לפתוח חלונות, לזרוק זבל. היה צורך באוויר.
האישה הצעירה התקלחה לאחר שכיוונתי אותה לכך. בזמן שהיא התקלחה סידרתי לה את החדר ופתחתי חלון למרות שהיה קר. אחרי המקלחת בדקתי אם היא רעבה ומה מצב השינה שלה. הבנתי שהיא רעבה ועייפה מאוד.
היא אכלה ולאחר מכן הוריתי לה להיכנס למיטה. בזמן הזה ישבתי לידה ועיסיתי את כפות רגליה. היא לאט-לאט נרגעה. באופן טבעי מצאתי את עצמי שרה בקול עדין ונעים. היא נרדמה ואני המשכתי לעסות ולשיר עוד זמן רב.
לאחר שווידאתי שהיא ישנה שינה עמוקה ביקשתי מאביה שיישן לידה על מזרן על הרצפה והסברתי לו את משנתי – חשוב שהנשמה שלה תשמע עוד נשימה בלילה הזה. האבא היה קשוב לסמכות שלי. והביא מזרן. שנת לילה של 14 שעות עמוקות וטובות העירו אותנו לבוקר חדש.
מדי פעם אנחנו נפגשות ברחוב וכן בוואטסאפ ויש בינינו ברית – של חיים, ערבות ואהבה.
מודל הרופינג שהתפתח בהמשך השנים מתבסס על שלוש הנחות:
- אובדנות ניתנת למניעה.
- כל אדם יכול להציל חיים.
- לקהילה תפקיד ייחודי, קריטי והכרחי.
במאמר זה אסקור את חולשתה של הקהילה ביחס למניעת אובדנות – נקודת השבירה ואת תנועת התיקון – פיתוח חוסן קהילתי לניהול במשבר אובדני.
רקע אישי
איבדתי את אחי מושיק לאובדנות בשנת 2015. את היום, הרגע, השעה ואת החולצה בצבע בורדו שלבשתי וקרעתי מעליי אני זוכרת בבהירות, כאילו לא חלפו 9 שנים. במשך שנתיים חוויתי ייסורי נפש וכאב קשה מנשוא. האבל שלי היה טבול ברגשות עזים ומכאיבים של כאב: כעס, אשמה ובושה. אבל שמכונה בספרות "אבל מורכב".
לילה אחד, עוד לילה שבו התאמצתי לישון כשאני שומעת באוזני צעקה המבקשת תשובה לשאלה: למה? למה? למה מושיק התאבד?. כתבתי שיר: " הרגע הזה". ובו כתבתי:
"הרגע הזה טמן לך מלכודת כהבטחה לשקט". באותו לילה הבנתי שמושיק לא "עשה לי" את זה, אלא שמשהו קרה לו. זאת הייתה תובנה ונקודת המפנה שהוציאה אותי לדרך שתכליתה למנוע אובדנות ולהציל חיים. היום אני מבינה שעשיתי תנועה פנימית וחיצונית ביחסים שלי עם האובדנות.
אחי מושיק שהיה ביום מותו בן 33, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי, מת מאובדנות (died by suicide), הוא הותקף על ידי כוחותיו הפנימיים וקרו לו כמה תהליכים במקביל:
- ירידה חדה ביכולת המנטלית.
- עלייה חדה בתחושת הבדידות והניכור.
- עלייה חדה בייאוש הקיצוני ובתחושת אין מוצא.
- עלייה חדה בחוויית העול על אחרים ועל העולם והחוויה שעדיף מותו על חייו.
- עלייה חדה בתחושת הסבל הנפשי והגופני.
בספרות המקצועית מתואר הלך הרוח האובדני כמנהרה צרה, שבשל המצוקה העזה שבה מצוי האדם, העולם סוגר עליו והוא נכנס לתוך מנהרה צרה ומובל אל מותו. מושיק אחי איננו היחיד, כמוהו יש מיליון בני אדם שמתים מאובדנות בעולם מדי שנה. כל 40 שניות מישהו בעולם מת מאובדנות, וכל 2 שניות נעשה ניסיון אובדני. בישראל יש 13,500 אלף פניות בעלות תוכן אובדני למוקדי החירום ועל פי ההערכות יש יותר מ-600 בני אדם שמתים מאובדנות בכל שנה. פרופ' גולן שחר, היועץ הקליני הראשי של מש"ה, מדגיש שבעיניו זו המגֵפה המסוכנת ביותר לאנושות בעת הזו.
השבירה
אובדנות וסיכון אובדני הם אירועים מחוללי היסטריה, אימה ופאניקה.
הנטייה האנושית, ובכלל זה של רבים מאנשי המקצוע, היא לברוח ממרחב אובדני. הפרוטוקולים הרשמיים, מבהירים חד משמעית כי במקרה של סיכון אובדני, חשד לאובדנות, יש להזעיק משטרה, להבהיל לחדר מיון פסיכיאטרי, להרחיק מבית הספר עד להמצאת אישור פסיכיאטר שיקבע רמת מסוכנות. התנהלות זו תכליתה להעביר הלאה למישהו שיוכל להחזיק ולהבטיח את הפחתת הסיכון לאובדנות, אבל התנהגות כזו יכולה להתפרש לאדם האובדני כבהלה ממנו, כהדיפה ובכך להחמיר את תחושת הניכור והבדידות.
למה אנחנו רוצים להדוף? למה אנחנו מייצרים את ההתנהגות ההפוכה ממה שנדרש?
הטעויות שאנו עושים נובעות משלוש סיבות: בורות, פחד ושחיקה.
- בורות – כחברה אנו לוקים בבורות איומה ביחס לאובדנות, עמוסים בפרדיגמות שגויות, לא מכירים את הנושא ואת הנתונים, מתעלמים מסימני מצוקה, מכתובת ברורה על הקיר. כך למשל יש סברה שגויה שאסור לדבר על אובדנות מחשש שהדבר יעודד אובדנות, ואובדנות נוספת.
- פחד ובהלה הם שותפים טבעיים בתוך מרחב אובדני, מאחר שמדובר בחיים ומוות כפשוטו. אנחנו מוצפים בחוויות פחד ובהלה בליווי של אדם אובדני. האוטומט האנושי שואף לסלק את הפחד או את הטריגר שמעורר אותו במרחב האובדני.
- שחיקה – מרחב אובדני הוא מרחב מאיים, מפחיד, מתיש ושוחק. במרחבים אובדניים הסבל הנפשי הוא כרוני, ומביא את הסביבה המלווה ואת האדם עצמו לשחיקה ולכניעה, להרמת ידיים ולהסכמה שבשתיקה להתרחשותה של התאבדות.
לפעמים מי שעוסק בנושא, כמוני, הם מי ששילמו מחיר אישי כבד.
טעויות הקהילה
- שתיקה – לא מדברים את הנושא באופן ישיר עם האדם שבסיכון ועם הסובבים אותו.
- הסתרה – מתביישים להציף את ההתמודדות כלפי חוץ ונמנעים מלבקש עזרה.
- הדיפה – מבקשים להעביר את הסיכון האובדני לטיפול של גורם אחר.
- קיפאון – במרחב האובדני מופיעים חוסר אונים, קיפאון ושיתוק כי באמת לא יודעים מה לעשות ואיך להתנהג.
התיקון
התיקון שמבקשת מש"ה לעשות הוא בחוליית הקהילה שתפקידה לתמוך ולהנהיג את המרחב האובדני.
התנועה האנושית, האישית והקולקטיבית ביחס לאובדנות מבקשת לעשות התמרה ביחס לתגובות האוטומטיות. בראש ובראשונה כקהילה אנחנו מבקשים להחזיק בתפיסה שאובדנות ניתנת למניעה וכל אחד יכול להציל חיים. כל אחד יכול להיות שומר סף. תפיסה זו היא הבסיס לתיקון הטעויות והרכיב ההתנהגותי האוטומטי. אימוץ ידיעה זו הוא השער להסכמה הקהילתית להכיר באובדנות כתופעה, כמגפה עולמית, להכיר בתפקידנו ככוח קריטי וחולייה משמעותית בטיפול בנגיף. התשובה הקהילתית אינה תחליף לטיפול מקצועי, אלא מרחב נלווה ומלווה חיוני, תומך וקריטי! התיקון הקהילתי הוא גם ההסכמה של הקהילה לעשות מקום לעצמה, להתרחב ולהיות חלק מהותי מן התשובה.
הצעד הראשון באימוץ דפוסי התנהלות והתנהגות יעילים ביחס לאובדנות הוא הסכמה להתעורר וליטול אחריות.
על מנת לשנות את הרכיב האוטומטי הטבעי בהתנהגות האנושית לרכיב מודע, אקטיבי וחופשי, עלינו כאנשי קהילה, להסכים להתעורר לנושא, לרכוש ידע תיאורטי, ללמוד כלים מעשיים ולפתח עוצמה פנימית ומנהיגות רגשית שיתמכו בנו על מנת להיכנס למרחבי התופת.
אנחנו במש"ה, גם באמצעות שירות הרופינג, מבקשים לאמץ דפוסי התנהגות יעילים ביחס לאובדנות:
לדבר – שיח ישיר מציל חיים. במש"ה אנחנו מלמדים את הקהילה לדבר את האובדנות, לדבר עם האדם בסיכון באופן ישיר וישר וחומל, לדבר בתוך הקהילה על המשבר האובדני.
לנוע – אובדנות היא מרחב שמבקש תנועה, מנהיגות, עשייה, מעבר ממצב פסיבי, חושש, משותק, למקום אקטיבי, מונע, שומר.
תנועת התיקון של מש"ה נעשית באמצעות מודל הרופינג. זו התערבות קהילתית ממוקדת, שתכליתה לחצוץ בין האדם האובדני לבין מותו, פיתוח חוסן אישי וקהילתי לניהול המשבר האובדני בקהילה ובניית תוכנית מעשית – מודל המשייה – לכל משפחה בהתאם לצרכים הייחודיים שלה ושל כל מתמודד עם סיכון אובדני.
אפשר למנוע אובדנות ומשבר אובדני לא מחזיקים לבד. מש"ה באמצעות שירות הרופינג מעניקה תיווך של רמת הסיכון האובדני ובניית כוח הקהילה, הדרכה והענקת ידע וכלים, ליווי בזמינות גבוהה והפניה לגורמי טיפול ותמיכה בקהילה.
מתודולוגיית הרופינג נסמכת על תורת מש"ה – 12 עקרונות לניהול משבר אובדני בקהילה בהם: שיח ישיר, צמצום המרחב האובדני מאמצעים קטלניים, שיח אמפתי, עבודה ברשת קהילתית. אנחנו מלמדים את הקהילה שיש בה סיכון אובדני – לשהות ולהקשיב לאדם בסיכון אובדני – לפי מודל השהייה מת"ן – מקום, תוקף ונראות, ובונים יחד תוכנית ביטחון אישית וקהילתית לניהול המשבר בקהילה.
היום מש"ה הוא הבית למניעת אובדנות בישראל – מין חדר מיון למניעת אובדנות, תנועה חלוצית וייחודית, שיש לי החובה והזכות להוביל יחד עם צוות עובדים ומתנדבים ערים מחויבים ונושאי החזון והבשורה.
במש"ה אנו מציעים תהליכי ליווי מרחוק לאדם בסיכון אובדני ולקהילתו. התהליכים מתבצעים בעזרת אנשי מקצוע ומתנדבים ובמהלכם לומדים ידע וכלים להפחתת הסיכון האובדני.
מודל הליווי, הרופינג, כולל תיווך – יצירת בהירות לגבי רמת הסיכון האובדני וכוחות הקהילה, הדרכה – הקניית כלים וידע מעשי ברוח מש"ה, ליווי – מעטפת קהילתית אינטנסיבית סביב האדם בסיכון בהדרכת צוות מש"ה, ותמיכה – העברה לגורמי טיפול בקהילה.
בנוסף לכך מש"ה מציעים הכשרות לאנשי מקצוע, ארגונים, חברות ומוסדות שונים.
את מושיק אחי לא אוכל להציל, מי שהלך לא יחזור. אך אובדנות נושאת תמיד בשורת עתיד, אנחנו כאן להעניק את שירות הרופינג למי שנמצא על הגג, למשפחה שיש בה סיכון אובדני היום. אנחנו מעניקים את השירות לכל דורש, ללא תשלום, בניהול ופיקוח מקצועי.
אל תישארו עם אובדנות לבד!
לאתר מש"ה –
לפניות : https://www.moshe.org.il/maanim
