תזה במשקפיים קיומיות

יובל לסטר קידר, הלך לעולמו כשהוא בן 40. היה נשוי לאפרת ואביה של אלינור. איש משפחה, אקטיביסט, חוקר, מרצה וחבר.

יובל למד לתואר שני בבית הספר לריפוי בעיסוק משנת 2016 ועד למותו ב-2019. הוא מת זמן קצר לפני שסיים לכתוב תזה שעסקה במאפייני חמלה עצמית במבוגרים עם וללא .ADHD  פרופ' עדינה מאיר וד"ר תמר פלי מפרסמות בגיליון זה מאמר המבוסס על המחקר שערך בהנחייתן.

אנו מביאות כאן תיעוד מן המסע הייחודי שהוא עבר בבית הספר לריפוי בעיסוק בהר הצופים, מסע של למידה הדדית.

יובל נפצע קשה בתאונת אימונים ב-1999, שלושה שבועות לפני שמלאו לו 20. מאז פציעתו התמודד עם מוגבלות מורכבת ברמה האישית היום-יומית, ועסק בעולם המוגבלויות גם מהיבטים תיאורטיים וחברתיים. יובל ייחס חשיבות רבה למצב הקיומי שבו מצוי האדם, וסבר שהחברה צריכה לשים פחות דגש על סיבת המוגבלות (תאונת דרכים, מלחמה וכדומה).

ב-2001 לאחר תקופת שיקום ראשונית, יצא עם חברים קרובים לטיולים בארץ ואפילו טס להודו, עטור פרוטזות צבעוניות. ביומן שכתב בהודו מצאנו טקסט המתייחס לשביתת הנכים שהייתה אז בארץ. הטקסט שכתב מאפשר להכיר את תפיסת עולמו:

"זו הייתה זו אחת מן השביתות הצודקות שהיו בתקופה האחרונה… הנכים קיבלו את הסכומים שהיו צריכים".

…"לא ברור למחוקק שמפלה בכניסה לבית קפה [שמניעת] כניסה בקלות פנימה [של] כיסא גלגלים כמוה כסלקציה בין שחור ללבן בכניסה. אין כניסה לנכים".

…"שביתת הנכים בשנה שעברה הייתה חשובה ומועילה, אולם החטיאה את המטרה המרכזית, והיא תחילת שינויה של תפיסה זו, [מ]התפיסה אשר גורסת – 'לנכה מגיע מפאת הקושי, המוגבלות' לתפיסה – 'לנכה מגיע מתוך זכויות'… הנכה אינו מקבל מכיוון שקשה לו, מכיוון שמרחמים עליו, או מכיוון שהוא מסכן. סיבת ההטבה לנכה היא אזרחותו. מעצם היותו אזרח במדינה הוא זכאי לכל אותן אפשרויות אשר מוצעות ליתר אזרחיה".

יובל לסטר, הודו,2001

יובל חי חיים מלאים. הוא לא ויתר על זכותו ללמוד באקדמיה ולרכוש מקצוע משמעותי. הוא לא ויתר על טיולים, על חברים ועל אהבה. חבריו סיפרו כי היה בעל יכולת הקשבה מיוחדת, והשיחה איתו תמיד הייתה ב"גובה העיניים".

"מעט מאוד יכול אדם לאבד בחייו
  מלבד נפשו או נפשות אהוביו,
אדם שהיטיב להפנים זאת – אשריו"

יובל לסטר, הודו; לא צוין תאריך

אשתו אפרת סיפרה על ניצני הקשר ביניהם: "אני חושבת שהכול התחיל באמת כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון. לא ידעתי מי הוא, אבל ראיתי אותו באוניברסיטה. הנוכחות שלו היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. הוא היה נראה לי בחור מעניין ומסקרן ונאה מאוד. והפרוטזות שלו ואיך שהוא הלך, זה היה מאוד מרשים. אני זוכרת שפעם החלפנו מבטים ב'אקדמון' שהסתכלתי בו והוא הסתכל בי".
אפרת קידר, 8.4.2022

כאשר יובל למד לתואר ראשון באוניברסיטה, הוא נתקל בלא מעט אתגרים. מיכל חסון, ידידה קרובה, סיפרה על אותה תקופה: "… כשהיה פוגש אדם חדש, הוא היה מושיט את ה"הוקים" ללחיצת יד. כאילו אמר: 'אם אתה מרגיש לא בנוח איתי, זו בעיה שלך. אני לא הולך להסתיר את ה"הוקים" שלי'. הייתה בזה הרבה התרסה. גם היה לו המון הומור שחור. לדעתי הרבה פעמים בבסיס היה בו זעם – זעם על מה שקרה לו, זעם על זה שהעולם לא מספיק מתאים את עצמו אליו, ולא מבין עם מה הוא מתמודד.

סתם לדוגמה אם הוא יושב במסעדה ומגישים לו כוס יין עם רגל. הוא לא יכול להחזיק את זה. אז כל פעם הוא צריך לבקש כוס עם ידית. להסביר ולהסביר ולבקש ולהסביר, זה קשה נורא.

בכל פעם ובכל קורס מחדש הוא היה צריך לנהל משא ומתן מחודש על ההתאמות שהוא צריך. … היה לו מחשב נייד, אבל זה לא היה מובן מאליו שהוא היה יכול להיבחן במחשב. היו מרצים שפשוט לא הסכימו. חלק הסכימו לבעל פה, חלק הסכימו לתוספת זמן, חלק אני לא יודעת. אבל להיות במשא ומתן לא נגמר כזה זה מאוד קשה. … אני מניחה שבזכות יובל דברים גם השתנו.

הוא היה ממש מוצלח. פשוט… הסביבה החיצונית לא הצליחה לראות את זה הרבה פעמים".
מיכל חסון, 26.12.2022

אפרת, רעייתו של יובל, סיפרה על כאב שחווה באקדמיה, טרם למד בבית הספר לריפוי בעיסוק: "באקדמיה אמרו לו שהוא לא מתאים, גם בגלל הנכות שלו. אפילו אמרו לו שלא ינחו אותו לתזה. אחד הפרופסורים אמר ש'זה יהיה ארוך מדי, קשה מדי'. היו באים והיו אומרים לו – 'נו, סיימת כבר? נו – מה אתה עוד עושה פה?'

איך לא מבינים שלאדם שאיבד ידיים נדרש יותר זמן?! היו התאמות שהוא היה צריך ולא קיבל. את התואר הראשון הוא עשה במשך שבע שנים או עשר. הוא המשיך לתואר שני במקצוע שבו עשה תואר ראשון, ונשארה לו רק עבודה אחת שלא הגיש ולכן לא סיים את התואר השני."
אפרת קידר, 8.4.2022

בעטיים של החסמים שנתקל בהם באוניברסיטה העברית, יובל חיפש את המשך דרכו המקצועית. ב-2009 יצא לקנדה ולמד באוניברסיטת יורק [York] שבטורונטו את המודל החברתי לזכויות אנשים עם מוגבלות. המודל מתמקד במחויבות החברה ליצירת סביבה שמאפשרת תפקוד עבור אנשים עם מוגבלות. סיסמת המודל היא: Nothing about us" ."without us  כשחזר לארץ הוא הקים באוניברסיטה העברית תא לסטודנטים "עם וללא מוגבלות". הקבוצה שהקימה איתו את התא ניסתה לתת מענה לקשיים של אנשים עם מוגבלויות שלמדו באוניברסיטה העברית, ועסקה גם בגיבוש חוקי הנגישות בארץ. מודל התא שהקים אומץ על ידי הג'וינט, וזה יזם הקמת תאי סטודנטים נוספים במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי הארץ. בהמשך יובל התחיל ללמוד בתוכנית ששילבה בין לימודי מוגבלות (מטעם בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית) לבין תואר שני בריפוי בעיסוק.

פרופ' עדינה מאיר, שהייתה מנהלת בית הספר לריפוי בעיסוק, קיבלה אותו בזרועות פתוחות: "היה לי מאוד חשוב שנחייה את מה שאנחנו לומדים, שנהיה חברה 'עושה את' ולא 'לומדת על'".
פרופ' עדינה מאיר, 10.4.2022

בבית הספר לריפוי בעיסוק יובל ידע לסנגר על עצמו. הוא ידע לבקש וגם קיבל לא מעט התאמות סביבתיות (כמו שולחן רחב, או קלדנית), וגם התאמות קוגניטיביות (כגון סיוע במיקוד בתחילת מבחן, או קביעת זמנים מתאימים ללמידה עם המרצים).

ד"ר ענת גולוס סיפרה על מפגשה עם תפיסת עולמו: "… הוא הצטרף לקורס שלימדתי על היבטים תרבותיים במקצועות הבריאות. דיברתי בקורס על הצורך להתייחס לתרבויות שמהן מגיעים המטופלים. יובל חזר ואמר: 'אי אפשר לקטלג אנשים לפי ההשתייכות התרבותית שלהם, לפני הכול, כל אדם והייחוד האישי שלו'. הוא אִתגר אותי. תמיד בנועם".

ד"ר ענת גולוס, 12.5.2022

פרופ' עדינה מאיר סיפרה על למידה הדדית שנתנה את אותותיה בבית הספר:  "בהתחלה הוא ממש אִתגר אותי. בפעם הראשונה הוא ישב לי עם הפרוטזות על השולחן. ככה [עדינה מדגימה]. שאלתי אותו: 'אפשר להכין לך קפה?' הוא אמר: 'אני אכין לעצמי קפה. מה את חושבת על זה? את מרגישה נוח?' [צוחקת].

יובל היה קצת ציני, קצת דוקרני מבחוץ, אבל בפנים רצה לגעת באנשים, להיות משמעותי. הוא היה אדם אוהב ופשוט מאוד אהבתי אותו.

יובל לימד אותי על המושג:  ,"The Tragedy Discourse"שיח הטרגדיה. המושג מתאר את הנטייה להסתכל על אדם עם נכות ולומר בעיקר – איזו טרגדיה. כמה הוא מסכן. הוא אמר, ומאוד בצדק, שזה חסם חברתי אדיר. אל תסתכלו עליי כעל טרגדיה! אל תרחמו עליי. יש לי חיים עשירים מעבר לטרגדיה, ואני מנסה להוציא את הטרגדיה מן המשוואה.

יובל לימד אותי להקשיב. אנחנו כמרפאים בעיסוק אלופים בלמצוא פתרונות, לייעץ, לפעול. 'עדינה', הוא אמר, 'אל תניחי כלום. את מסתכלת עלי ורואה פרוטזות, אבל את לא באמת מכירה אותי, ולא יודעת למה אני באמת זקוק'. למדתי לשאול.

יובל היה עסוק בהמון דברים חשובים: הקים תאי סטודנטים, רץ מרתון, התחתן, נולדה לו בת! הוא היה עסוק בהרבה דברים שנראים לי יותר חשובים מן הלימודים עצמם. זה לימד אותי עד כמה דל מה שאנחנו מעריכים כאן.

הוא למד גם מאיתנו. בית הספר לריפוי בעיסוק היה בשבילו מסגרת עיסוקית וזהותית חשובה. עם הזמן הוא גילה שלמודל הביו-פסיכו-סוציאלי יש ערך מעבר למודל החברתי או בנוסף למודל החברתי. הוא הבין בהדרגה שהוא סובל מהפרעת קשב בעקבות פגיעת הראש, ושלאתגרים שלו יש בסיס רפואי. שיום הקושי הרפואי, אִפשר לו לקבל טיפול מתאים, אִפשר לו לקבל את עצמו יותר, ופחות להתעמת עם הסביבה. אני זוכרת אותו אומר: 'איך לא ידעתי את זה קודם? למה לא הסבירו לי?… חשוב שכל העולם ידע את זה'".

פרופ' עדינה מאיר, 10.4.2022

יובל היה אקטיביסט בנפשו, הקים עם ד"ר יפית גלבוע את דף הפייסבוק של בית הספר וניהל אותו.

פרופ' מאיר מוסיפה ואומרת: "ובסוף הייתה לנו מסורת – הוא היה נכנס והיינו שותים קפה. הוא הרשה לי להכין לו קפה. הוא היה מראה לי תמונות של בתו אלינור, ואני הראיתי לו תמונה של הנכד שלי. רק אז התחלנו בפגישתנו השבועית על התזה בתחום החמלה העצמית. חמלה עצמית מוגדרת כיכולת של אדם לראות את עצמו כפי שהוא רואה אדם שיקר לליבו, וזאת בניגוד לשיפוטיות עצמית. יובל החמיר עם עצמו למרות תפיסותיו החברתיות. כשהסתכלנו בתמונות הוא אמר לי, 'עדינה, הייתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי, אבל כשאני רואה את עצמי כמו שאלינור רואה אותי, אני מבין מה זו חמלה עצמית. אני מרגיש שאני מתחיל להחלים דרך העיניים שלה. … היא פשוט רואה אותי כאבא והיא לא משווה אותי לשום דבר'.

עם החמלה הוא התחיל להרגיש החלמה. הוא קיבל ממנה מתנה אדירה! 'אני רוצה שאלינור תדע את זה כשהיא תגדל!'

… בסופו של דבר, יובל חי חיים טובים. פשוט רציתי עוד – שיחלים, שילמד אותנו עוד, שימשיך להיות הורה טוב, בן זוג טוב לאפרת שכל כך היה גאה בה. המוות שלו בשיא ההחלמה כואב נורא. כואב בשביל אלינור ובשבילו ובשביל אפרת ובשביל ההורים היקרים שלו. אני חושבת שהוא היה גאה בחותם שהשאיר על קהילת בית הספר".

פרופ' עדינה מאיר, 10.4.2022

יובל השאיר את חותמו בלבבות רבים. עם לב זהב, רגישות ותבונה – הצליח לגעת באנשים כה רבים. משאלתו של יובל באמצעות מחקרו ודרך חייו הייתה שאנשים יבינו את החשיבות של חמלה עצמית ויגלו זאת כלפי עצמם. אנו מבקשות להשמיע את קולו של יובל ומשאלתו במדור זה.