חדשנות בריפוי בעיסוק 4 – בואו נדבר רגע על פחד. מחדשנות (ואיך זה מעכב אותנו כמקצוע)

מאת אפרת פרי

חדשנות מסקרנת אותי. מהמקום הזה, ומתוך האהבה למקצוע הריפוי בעיסוק, והבנת חשיבותו, יצאתי לחקור את החדשנות במקצוע. אני יוצאת למסע הזה מאוד סקרנית ומזמינה גם אתכן ואתכם להצטרף אליי. ללמוד ולהכיר את אבולוציית המקצוע שלנו, ומה שמרתק, שזה קורה עכשיו.

והפעם, אני מקדישה את הטור לאויב הכי גדול שלנו, מה שמעכב אותנו, מה שמרחיק אותנו מצמיחה, מהתפתחות, מחדשנות. הפחד.

פחד מחדשנות הוא הדור הבא של פחד משינויים, פחד מקידמה, לעיתים גם מתקשר לטכנופוביה. אנחנו מדברים על ציר שבצידו האחד נמצאת השמרנות. הישן והטוב, הקיים והמוכר; ובצידו השני נמצאת החדשנות. הלא נודע, החדש, הדבר שעוד לא נוסה. השמרנות לא דורשת מאיתנו הרבה – רק לשמר את הקיים וכמה שיותר נאמן למקור, כך יותר טוב. לעומת זאת, החדשנות דורשת הרבה. היא דורשת זיהוי מגמות, יצירתיות, לעיתים היא דורשת יוזמה או היענות ליוזמות חדשות. אנחנו מסתכנים בכישלון. זה אכן דבר מלחיץ. אז למה בעצם שלא נישאר בישן, במוכר, במה שעובד לקולגות שלנו עם 30 שנות ניסיון. למה שנשקיע בחדשנות בכלל? עוד נמשיך לדבר על פחד, אבל רגע עצירה.

כי לפני שאני אנסה לענות על השאלות האלו, אני רוצה לחשוב על חדשנות בריפוי בעיסוק. הרי חדשנות מזוהה עם טכנולוגיה, עם פרסום, עם עיצוב מוצר. אולי יש דיסציפלינות שאין צורך בחדשנות. יש דבר כזה עורך דין חדשני? מזכירה שמשלבת חדשנות בעבודתה?  רואה חשבון חדשני? התשובה היא כן. על הכל. בכל מקצוע ובכל דיסציפלינה יש צורך בחדשנות, ודווקא בתחומים שהיצירתיות והחדשנות פחות נפוצה, היא תאפשר לחדשנית לבלוט, ליזמית לפרוץ ולבשורה לצאת.

רק יש בעיה.

הבעיה היא הקהילה עצמה. הקהילה המקצועית שלא מתורגלת עוד בחדשנות וביוזמות. יש קהילות שאנשי המקצוע שבהם נמדדים ומוערכים על ידי חדשנות. הייטק היא הדוגמא הקלאסית לכך. בקהילת המרפאים בעיסוק אנחנו עוד לא שם. אני אתן דוגמא. מגיעה מרפאה בעיסוק במכון כף יד במגזר הציבורי ויש לה רעיון לייעול הטיפול והשירות. היא מספרת על כך לצוות שלה, למנהלת שלה. תוך כמה זמן יחול שינוי אם בכלל? האם היא תקבל תקציב ליוזמה החדשה שלה? זמן פנוי לכתוב תכנית מסודרת, לבצע פיילוט?  ומבחינת תמיכה ופירגון? שאלות כמו "אבל איך נדע אם זה יעבוד"… משאירה את זה פתוח ולא עונה על זה עוד, וחושבת על התגובות שתקבל אותה מרפאה בעיסוק ברגע שתספר לחברים שהם לא מהקהילה המקצועית שלנו. שתספר שיש לה רעיון חדשני והיא רוצה להציע אותו במקום עבודתה. מעריכה כי התגובות יהיו תומכות ומפרגנות.

אז זה גורף? אני מחמירה עם עצמנו כקולגות? אנחנו מתקשות לקבל את החדשנות האחת של השניה? לצערי התשובה היא קצת כן. (או הרבה כן). בחודשים האחרונים אני מדברת עם המון מרפאות בעיסוק שיזמו והביאו משהו אחר למקצוע. זה יכול להיות פנייה לקהלי יעד חדשים, או טיפול קצת אחר. מרפאות בעיסוק שיצאו מחדרי הטיפול המסורתי והביאו משהו חדש. שילוב של תחומים לתוך הריפוי בעיסוק (למשל תנועה, יוגה וספורט שארחיב על זה בטור אחר) או שילוב של כלים מתחום הקאווצ'ינג, (האימון האישי). מרפאות בעיסוק שמדברות על נושאים שלא דוברו, כמו מיניות, מרפאות בעיסוק שמשתמשות ברשתות החברתיות. אחת השאלות הקבועות שלי, היא איך לא מכירים אותך בעולם הריפוי בעיסוק? למה לא שמעתי עליך עד עכשיו? והתשובה היא די קבועה ואחידה בין כל אותן חדשניות  – פחדתי מה יגידו. חששתי מהקולגות. חששתי מהאקדמיה. בחוץ מעריכים אותי, אך בתוך הקהילה פחות.

למה אותן חדשניות מפחדות מהבית המקצועי שלהן? אני רוצה להציע כמה אפשרויות. האחת, היא התפיסה כי מקצוע הריפוי בעיסוק הוא מקצוע מסורתי, מבוסס ראיות מחקריות, נלמד באקדמיה וכל שינוי, יוזמה, או בשורה, קוראת תיגר על הקיים וזה יכול לערער את המערכת ידע ההיררכית הזו. טבעי וקורה בעוד מקצועות, למשל בחינוך.

האפשרות השניה, היא פחד מצד החדשנית. אלא שהפחד העמוק שלנו הוא לא מפני חוסר היכולת, אלא דווקא מעוצמתנו  – מי אני שאצליח להוביל שינוי? מי אני שיקשיבו לבשורה שלי, לחדשנות שלי? האם אני ברת סמכה בתוך הבית המקצועי שלי? הרי סיימתי לימודים רק לפני 10 שנים, איך אוביל שינוי את אלה שסיימו לפני 25 שנים? איך יקבלו אותי ואת רעיונותיי חברות שלי לספסל הלימודים, הקולגות ממקום העבודה, המרצות שלי מהאוניברסיטה?

אנחנו מחפשות אישורים מבית. הקהילה המקצועית זה כמו משפחה, אמרה לי אשה חכמה. אנחנו מפחדים לעיתים לספר להורים שלנו דברים שהחברים כבר יודעים מזמן (והאם החשש מוצדק? לא בטוח).

אני אופטימית. אני חושבת שהקהילה המקצועית של המרפאות בעיסוק בישראל מתפתחת ופחות חוששת משינויים, יותר פתוחה ליוזמות, לרעיונות. ל ח ד ש נ ו ת.

נכון, אנחנו עוד נעות לנו כמקצוע, על הציר בין שמרנות לחדשנות. לעיתים אנחנו ימינה, לעיתים אנחנו שמאלה. יש מקום חשוב לטיפול המסורתי, יש מקום חשוב למחקרים, לאקדמיה, לתכנים הכתובים. אך אי אפשר להישאר בצידו האחד של הציר. אנו חייבות להיות בתנועה כמקצוע. העולם היום בנוי על תנועה ולכן אשת מקצוע לא יכולה להרשות לעצמה להישאר ססטית, כי מי שלא נעה קדימה, בעצם הולכת אחורה. אני מזמינה אתכן לנוע קדימה, כל תנועה שלכן מניעה את עצמכן אבל גם את המקצוע קדימה, וזה מה שמרתק. בואו לא נחשוש מעוצמותינו, בואו לא נחשוש מהיכולת שלנו לעשות שינוי, לא נחשוש להרשות לעצמנו.

אם לא בשביל עצמך, אז בשביל המקצוע. ואם לא בשביל המקצוע, אז בשביל עצמך. כך או כך זה חשוב. מאוד.

אז בואו נפסיק לפחד מחדשנות וכך נקדם את המקצוע שלנו מבחינה יח"צנית, מבחינה כלכלית וכמובן מבחינה מקצועית.

 

 

 

 

 

 

הערות שוליים

אנחנו מחפשות אישורים מבית. הקהילה המקצועית זה כמו משפחה, אמרה לי אשה חכמה. אנחנו מפחדים לעיתים לספר להורים שלנו דברים שהחברים כבר יודעים מזמן
הפעלת קרוסלה עצירת קרוסלה