ברוכים הבאים לחלק 2 בטרילוגיה שלי; דברים שנשים לא מדברות עליהם. או לכל הפחות, נבוכות לדבר עליהם, או חוששות לדבר עליהם, או הורגלו לא לדבר עליהם (אוקיי הבנתן).
כהתחלתי לכתוב את הטור לפני כשנה, שמתי לי כמטרה לחקור חדשנות בריפוי בעיסוק. בין אם זה מיזמים חדשניים ובין אם זה חדשנות בשיח המקצועי. הטרילוגיה של שלושת הטורים עוסקים מבחינתי בנושאים שהחדשנות היא עצם השיח הקיים. עצם זה שאנחנו, כמקצוע צווארון ורוד, מתחילות לדבר את הנושאים האלו, יש פה חדשנות.
אז בפעם הקודמת דיברנו על כסף. בפעם הבאה נדבר על ערך עצמי, והפעם נדבר על מיניות (בהקשר הטיפולי בלבד). המשותף לשלושת הנושאים האלו, שסביר להניח שהם גורמים לחלקנו לזוז באי נוחות בכיסא. כל אחת והאי נוחות שלה. ואנחנו לא אשמות בזה. דורות על גבי דורות חונכו שיש דברים שמתאימים יותר לשיח גברי, שאם נדבר על __ (כסף/מיניות/כמה אני טובה) ניתפס כ-__ (חמדניות/סוטות/שחצניות). נכון, לא כולנו. נכון, לא כל מילה פה היא מדויקת עבורך. נכון, עשיתי הכללה מאוד מאוד גסה. ובכל זאת אני רוצה לדבר על כל אלה.
לפני שנתחיל, רגע של "גם המובן מאליו חשוב שייאמר במפורש": בשני הנושאים האחרים; כסף וערך עצמי, אני מדברת על המרפאה בעיסוק ועל ההתמודדות שלה עצמה. כאשר אני מדברת על מיניות, אני מתכוונת בהקשר של המטופלים שלנו. על פי הגדרות ארגון הבריאות העולמי, מיניות היא חלק מה- ADL של האדם. זה מופיע גם במתע"מ בהגדרות תחת עיסוקים בפעילות יום – יום. כך שאם אנחנו מדברות עם מטופלים על אכילה, שינה, לבישה – עלינו לדבר על כל תחומי הפעילות היום יום, ולדבר גם על, נו איך קוראים לזה? אה. מיניות.
הדבר הבולט ששמתי לב אליו, הוא שכאשר אנחנו מדברות על נושאים אלה, אנחנו בעיקר מובכות. ובטח כאשר אנחנו מדברות על מיניות. למרות שזו שנת 2023, ולמרות שהתקדמנו בתחומים רבים, עדיין המבוכה קיימת. ואולי למבוכה יש תפקיד. אולי היא כמו פחד; באה לשמור עלינו, רק לא מסכנות, אלא מחוסר התאמה תרבותית וחברתית.
הזמנתי את מי שהכי מזוהה עם תחום המיניות בריפוי בעיסוק; עומרי גולד. מרפא בעיסוק, עובד סוציאלי ומטפל מיני מוסמך, לנסות לענות איתי יחד על השאלה; מה מביך אותנו כמקצוע, לדבר על אחד מתחומי ה- ADL, ומה הייחודיות שלנו, כמרפאות בעיסוק בתחום זה. גילוי נאות: הייתי שמחה לראיין אישה ומרפאה בעיסוק העוסקת במיניות, ובעודי מודעת לפרדוקס הגדול בהזמנתי אותו לטור, לא מצאתי אחת כזו. ואולי דווקא זה, יהווה עבורנו כצלצול השכמה, לעצור את המבוכה ולהתחיל לדבר יותר את הנושא. עומרי, שהוא המרפא בעיסוק היחיד שעבר גם הכשרה של מטפל מיני, מספר לי בגאווה על קולגות נוספות שעוסקות במיניות: ד"ר גילי הרצמן בתחום ברה"ן, הדסה פורטינסקי בתחום השיקום, ונעמה עזרא בתחום הגריאטריה. "הן משמשות דוגמא טובה שלא צריך בהכרח ללמוד את התחום, אלא להעז, כי יש לנו את הכלים".
עומרי הגיע לתחום לאחר שעבד כמתאם טיפול בשיקום בבריאות הנפש בקהילה. מטופליו העלו את הנושא, רצו לדבר על דייטים למשל. "מצד אחד זה הביך אותי מאוד, מצד שני סיקרן אותי לדעת ולתת להם מענה. רציתי להרחיב את הידע והתחלתי בהשתלמות של שירה דורון, עו"ס ומטפלת מינית – השתלמות במיניות בבריאות הנפש. ככל שהעמקתי בזה יותר, כך הבנתי כמה למקצוע שלנו יש תפקיד ייחודי בתחום".
עומרי מדבר גם על האוכלוסיות שמרפאות בעיסוק עובדות איתן: אנשים עם מוגבלויות פיזיות, אנשים עם מוגבלות נפשית, הגיל השלישי, אנשים לאחר משבר חיים כמו מחלה ממושכת.
"הריפוי בעיסוק הוא מקצוע שהוא גם גוף ידע ענק וגם יש לנו כלים שיכולים לסייע לאוכלוסיות האלו. וגם כתפיסה של האדם במרכז. אנחנו בדיוק המקצוע לזה". כך עומרי.
"לריפוי בעיסוק יש כלים שלאף מקצוע אין. אם אדם לאחר אירוע מוחי יגיע למטפל מיני מוסמך, המטפל המיני מחזיק רק בגוף ידע של מיניות ואינו מבין את המגבלה איתו האדם מתמודד. לנו, כמקצוע, יש את היכולת לתת מענה טוב יותר מאשר כל מקצוע אחר. אנחנו מכירים אדם עם מוגבלות, ומתערבים ומטפלים בתחומי אכילה, לבוש, שינה, תחביבים. אז למה לא גם מיניות?".
למה לא בעצם? אני חוזרת למבוכה. כן, זה מביך אותנו לדבר על זה. "למרות שזה נמצא בכל מקום וכל הזמן; בפרסומות, בתכניות ריאלטי, ברשתות החברתיות". מדגיש עומרי את פרדקוס המבוכה. ובכל זאת, יש בנו מחסום טבוע שעוצר אותנו. "זה בסדר שזה מביך אותנו, וגם על המבוכה חשוב שנדבר, אך הבעיה היא שהמבוכה מנהלת אותנו, וגם – שאנחנו חושבים, כמקצוע, שאין לנו את המנדט לעסוק בזה. לא למדנו על זה באקדמיה, רק על העובדה שזה חלק מ-ADL (פעילות יום יום) ולכן, כל פעם שאנחנו נתקלים בנושא, אנחנו זזים הצידה". "ומה הכי אבסורד? שמטפלות מיניות הבינו את חשיבות הריפוי בעיסוק בתחום ומשלבות סדנה של מרפאה בעיסוק בתכנית הלימודים שלהם. במקום שזה יהיה ההיפך".
אוקיי, אז מה חסר לנו כדי לעסוק בתחום מחר עם המטופלות והמטופלים שלנו, למשל במחלקות? "חסר לנו כמקצוע: ידע על התחום, לגיטימציה לעסוק בנושא והתנסות בשיח על מיניות". עונה עומרי. "למרות שאני חושב שמרפאה בעיסוק מחר יכולה להתחיל לטפל בתחום, אני שמח לספר כי עתידה להיפתח בקרוב תכנית לימודים של חינוך למיניות למרפאות בעיסוק, וזה ייתן מענה לידע נוסף, התנסות בשיח, והכי חשוב – לגיטימציה לעסוק בנושא.
אבל אתה בטוח שאנחנו אמורות לעסוק בזה? אני ממשיכה להקשות. "לחלוטין. מטפלים מספרים על כך שלא מדברים איתם על התחום במחלקות השיקום. רונה סופר, שחקנית ובמאית נפגעת חוט שדרה מדברת על כך בהרצאות שלה. זוהי מחיקת המיניות לאנשים עם מוגבלויות, ואנחנו כמקצוע, ששם את האדם במרכז, חייב להתייחס לזה. זה אחד מהתחומים שכתובים במתע"מ, שהוא התנ"כ של המרפאות בעיסוק, אנחנו לא יכולות להתייחס לכל הרשימה ורק לא לזה". כך עומרי.
מיניות זה דבר אינטימי. כתבתי את זה גם על כסף בטור הקודם. ברגע שאנו נמנעות מלדבר על נושאים אינטימיים אנחנו נשארות במקום. לא מתקדמות ולא מתחדשות. יש לנו כמקצוע את כל מה שצריך כדי לעסוק בתחום: לגיטימציה (היי, זה כתוב במתע"מ!), ידע (כי מי מכיר אנשים עם מוגבלויות יותר ממרפאות בעיסוק?) ותפיסה (האדם במרכז). ובכל זאת אנחנו נותנות למבוכה או לפחד לנהל אותנו והיום, יש מעט מאוד מרפאות בעיסוק בתחום, מעט מאוד העברת ידע באקדמיה ובטח מעט מאוד התנסות קלינית בנושא.
"נשים מנומסות לא עושות היסטוריה" הוא משפט שכתבה אותו לורל תאצ'ר אולריך, היסטוריונית אמריקאית מאוניברסיטת הווארד המתמחה בהיסטוריה של נשים. היא לא התכוונה שהמשפט שלה יהפוך לסטיקר, או יודפס על חולצות, אך לאחר שפירסמה את מאמרה בשנת 1976, עם משפט זה, די במהרה המשפט הפך סמל הפמיניזם של אותם ימים. על משקל ביטוי חשוב זה, אני רוצה לצעוק: "נשים נבוכות לא עושות היסטוריה". יש לנו את היכולת לשנות את השיח של מחיקת המיניות לאנשים עם מוגבלות, יש לנו את היכולת לתת מענה הולם בתחום, ואם רק לא ניתן למבוכה לנהל אותנו, נצליח לעשות היסטוריה.
