חדשנות בריפוי בעיסוק 10: כסף. כסף. כסף.

מאת אפרת פרי

עוד לא התחלתי לכתוב את הטור, ואני כבר מרגישה את הגוף שלי צועק. איך אומרים אצלנו המרפאות בעיסוק; אני מעלה עוררות, מגבירה טונוס, הדופק עולה ואני מרגישה דרוכה. למה? למה הנושא הזה גורם לנו לתחושות של אי נוחות, חרדה אולי. בחודש האחרון, לקראת כתיבת הטור, אני עסוקה בשאלה הזו – למה נשים לא מדברות על כסף? למה כ-סקטור אנחנו נמנעות מהשיח הזה, והשאלה האחרונה; למה, כשזה כן קורה, אנחנו עלולות לחוות התנגדויות מקולגות למקצוע.

אני רוצה לספר לכן על המשפט שהכי מרתיח אותי, שאומרים לי: "את עושה עבודת קודש". שומעים? אני לא. אני לא עושה עבודת קודש כי אני לא למדתי לימודי קודש, למדתי ריפוי בעיסוק, שזה מקצוע ואני שואפת להיות הכי מקצועית שאני יכולה. כבר צעקו את זה העו"סיות בשביתה הגדולה ואני צועקת את זה עכשיו בשמנו, המרפאות בעיסוק.

אז לגבי ה-למה ששאלתי קודם. יש לי מספר תובנות, ולא הגעתי אליהן לבד. יש לי שני אורחים הפעם, ששמחים לדבר על כסף, בהקשר המקצועי כמובן. כלומר על תנאים, על חוזה, על תמחור ויש להם אג'נדה מאוד ברורה, שאני מאוד מתחברת אליה. נפגוש אותם מיד. אך קודם נתחיל עם קצת הקדמה.

ריפוי בעיסוק הוא מקצוע טיפולי נשי. "צווארון ורוד" הוא מושג המתאר מקצועות נשיים, שהוא גם בעל אופי נשי (טיפול, מלצרות, מזכירות. כן כן), וגם בעל רוב נשי שמאייש מקצועות אלה. אלה כמובן, הגדרות של שנות ה-70, (ממש פעם, אה?) אבל הן נטמעו ונשארו עד היום.

עוד קצת היסטוריה עלינו הנשים בשוק העבודה ונחזור להתעמק ב-היום: בשנות ה-80 יותר ויותר נשים יצאו לעבוד, אבל נחשבו כמפרנסת השניה של המשפחה. זו הבנייה חברתית שאת אותותיה אנחנו חוות עד היום – שכר נשים נמוך ב30% מגברים במשק. למה? כי את ה-שניה, הרי את יותר מחויבת למשפחה ופחות למקום העבודה. לכן את בתפקיד פחות נחשב (לא ניהול עובדים או תפקיד בכיר בתעשייה למשל) ותפקיד פחות נחשב זה פחות כסף.

דבר נוסף, מקצוע טיפולי, ברובו, נוגע באתגרים חברתיים ובאוכלוסיות פגיעות. כמרפאות בעיסוק, הצטיירנו ככאלה שעושות עבודת קודש, מצילות את העולם, או המילה הנפוצה: "שליחות". וכש-שכר, תגמול, כסף, נכנסים לאותה תמונה רומנטית, הכסף "מלכלך" את הרומנטיקה של "להציל את העולם" ויש פה ערכים מתנגדים. וזאת הטעות הכי גדולה של המקצוע שלנו. אולי זה דל"פ, אבל בעיני, אסור לנו לשווק את המקצוע שלנו ככזה. אלא: אנחנו מקצועיות, למדנו מקצוע ונקדם את המטופל שלנו בצורה הכי מקצועית וטובה שאנחנו יכולות.

אחד האורחים בטור הוא עומרי גולד. מרפא בעיסוק, עו"ס קליני, מטפל מיני מוסמך ומעביר קורס "קידום ניהול ופיתוח קליניקה עצמאית". עומרי אומר את הדברים בצורה קצת יותר נוקבת ממני: "אנחנו יוצאים ויוצאות לעבוד קודם כל ולפני הכל כדי להתפרנס.. ולמה שתהיה לי מוטיבציה להיות מקצועית כשאני לא מצליחה לגמור את החודש או כשאני תלויה בהורים שלי או בבן או בת הזוג שלי? בשם השליחות? הסיפוק? זה לא מחויבות אישית ולא פעולה בצופים.. זו עבודה. נקודה".

-מאיפה הגיע הרעיון לפתוח קורס כזה עבור מרפאות בעיסוק? "הגעתי לחממה למנהיגות של החברה הישראלית לריפוי בעיסוק כי רציתי לבחון אפשרות להתאגדות של שכירות וכאשר הבנתי שזה לא אפשרי, עברתי לפרויקט שעוסק בעצמאיות. בקורס אני מנגיש ידע יסודי בכל התחומים שעצמאית צריכה להכיר ולדעת. בתחומים של תכנון פנסיוני, פיננסי וביטוח, חיסכון ועוד". " כמו כל אחת התמודדתי גם עם חששות וחרדה לפתוח עסק עצמאי ומכלול החוויות הזה יחד, הביא אותי לחממה שלאחריה יזמתי את הקורס לעצמאיות – שיספק רוח גבית וידע".

האורחת השניה היא שני שפע קוגן. שני מרפאה בעיסוק התפתחותית, בוגרת תואר שני בלקויות למידה. עובדת כשכירה במשרה חלקית מאוד ורוב שעות השבוע כעצמאית. כעצמאית היא מטפלת בקלינקה פרטית, מעבירה הדרכות, הרצאות, סדנאות, שאת כולן היא יוזמת ומפתחת. יש לה שירות שנקרא "עושה סדר" בו היא מדריכה מרב"ע בתחילת הדרך בנושאים פיננסים שונים, למשל תמחור. "חשוב לי שכל אחת תסתכל על עצמה ולפי זה אני עוזרת לה לחשוב מה הכי נכון לה בפתיחת העסק".

לגבי השיח על "שליחות במקצוע" שני אומרת: "לא בחרתי את המקצוע כשליחות, אלא מה שיביא את הכישורים שלי לידי ביטוי. מעולם לא התחברתי למילים שליחות – סיפוק – חיוך". בכל שנותיה כמרפאה בעיסוק, ועוד לפני, כסטודנטית, היא חוקרת את הריפוי בעיסוק גם בהיבטים המקצועיים ומתפתחת בהם, ובמקביל גם לומדת את השטח של שוק העבודה של המקצוע שלנו. "הייתי הולכת לקורסים בתואר שלא שווים אף נקודת זכות רק כי זה עיניין אותי. באתי לשמוע מה יש למקצוע להציע. הלכתי על חשבון זמני לראות המון מקומות עבודה של מרפאות בעיסוק, לא הפסקתי לשאול שאלות. הכנתי לעצמי קובץ של דברים שמעניינים אותי. אני כל הזמן מחפשת. זה היה התחביב שלי, לחפש משרות מעניינות. ידעתי שאני לא רוצה להסתפק רק במה שיש. אבל בשלב הזה הייתי כנועה ולא שאלתי כלום. ועם הזמן ראיתי דברים בשוק העבודה שהיו לא הוגנים ומהמקום הזה, התחלתי לפעול, כאשר תקופת המאבק (המאבק ברפורמה של התפתחות הילד. א.פ). הייתה התקופה שנפלו לי כל האסימונים והתחלתי לפעול ולהיות שגרירה של הנושא".

"אם מדברים על סיפוק, זה מהמקום של לראות  צעירות מדברות על תנאי שכר, על חוזה". לשני יש קבוצת וואטס אפ פעילה של כמעט 800 (!!!) מרב"ע וסטודנטיות לריפוי בעיסוק שנקראת "עיסוק בעיסוק" וזהו "מקום לכל מי שרוצה להרחיב את נקודת המבט על מרחב העבודה בתחום הטיפול מודל 2020+". כך שני.

 

זהו טור על חדשנות בריפוי בעיסוק ושני האורחים שלי חדשניים ב-ה-כ-ל. נתחיל בהשקפה שלהם. הם מדברים על כסף. זאת השקפה חדשנית שמייצרת שיח חדשני וזה מאוד משמח אותי. כסף הוא דבר אינטימי. אני גיליתי את זה תוך כדי כתיבת הטור. אנשים לא נוטים לדבר על השכר שלהם, בטח לא נשים. "קבוצה של גברים לרוב תגיע גם לכך כשהם ישבו על בירה – השקעות, חסכונות, שמעת על האקזיט וכדומה… ונשים, פחות". כך עומרי. גם שני מחזיקה בהשקפה חדשנית זו, שצריך ורצוי לדבר על זה.

ולי, חשוב לי רגע להדגיש: השיח הזה מקדם אותנו. רק זה שאנחנו מדברות על הדברים, משתפות קולגה אחת את השניה, יש פה שיתוף ידע שמשכלל את השוק, משכלל את הסקטור שלנו. את יכולה לשכלל את עצמך טוב יותר, כאשר את יודעת איפה את נמצאת ביחס לאחרות. כל שיח אחר הוא שיח משתיק ולא מקדם.

החדשנות הנוספת ששניהם מביאים, היא הפעולות שהם מייצרים; לשניהם יש קבוצות וואטסאפ פעילות ("עיסוק בעיסוק" לשני, "עוסקת פטורה" לעומרי). שניהם מעבירים הרצאות, סדנאות, ייעוצים, וובינרים. את חלקם שניהם עושים בעבור תשלום ואת חלקם פרו בונו. מתוך עיניין ורצון לקדם את המקצוע.

אז רגע, הם עושים את זה מתוך שליחות? לא. הם עושים את זה כי הם נהנים מזה, כי זה מפרנס אותם, כי זה מביא לידי ביטוי את היכולת שלהם, כי הרי כולנו נהנים מפעולות בקריירה שיש להן אימפקט חברתי, וזה לרגע לא בא בסתירה ל…כסף.

אז הפעם אני אסיים את הטור קצת אחרת ואני אזמין אתכן לחשוב על השיח שמקדם אותנו, לעומת השיח שמשתק אותנו. אני מזמינה אתכן לחשוב – האם אתן עושות עבודת קודש או האם אתן עושות עבודה מקצועית שרצוי שתהיו מתוגמלות עליה באופן ראוי? האם אתן רוצות להיחשב כ"כמפרנסת שניה במקצוע נשי" או להיות שווה לבן הזוג במחויבות למשפחה, לעבודה וכן שווה בשכר?

נסו לחשוב מדוע כסף הוא דבר אינטימי עבורנו ואיך ניתן לפרוץ את המעגל הזה, להתחיל לחלוק ידע ולקדם את עצמנו, כמקצוע, למקום טוב יותר, מקצועי יותר ומתגמל יותר.

 

להצטרפות לקבוצה של שני שפע קוגן: https://chat.whatsapp.com/G0WMzSbn1no2RR5TkofOFh וכן חפשו אותה ברשתות החברתיות: Shani Shefa Kogan

 

להרשמה לקורס ניהול קליניקה עצמאית למרפאות בעיסוק בהובלתו של עומרי גולד: https://isot.org.il/course/%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1-%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95%d7%9c-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%99/

וכן ברשתות החברתיות: Omri Gold

 

 

 

הערות שוליים

כסף הוא דבר אינטימי. אני גיליתי את זה תוך כדי כתיבת הטור. אנשים לא נוטים לדבר על השכר שלהם, בטח לא נשים
הפעלת קרוסלה עצירת קרוסלה