חדשנות מסקרנת אותי. מהמקום הזה, ומתוך האהבה למקצוע הריפוי בעיסוק, והבנת חשיבותו, יצאתי לחקור את החדשנות במקצוע. אני יוצאת למסע הזה מאוד סקרנית ומזמינה גם אתכן ואתכם להצטרף אליי. ללמוד ולהכיר את אבולוציית המקצוע שלנו, ומה שמרתק, שזה קורה עכשיו.
והפעם, ששש… אני הולכת לדבר על נושא שלא מדברים עליו. בריאות הנפש. מכל התחומים, בריאות הנפש הוא קצת החצר האחורית של המקצוע שלנו. אז החלטתי להקדיש את הטור הפעם לשבוע בריאות הנפש הבינלאומי שמתקיים כל שנה בחודש אוקטובר, ולמיזם שקורה בארצנו, כל שנה בחודש נובמבר.
אז עשינו יחסי ציבור מעולים לתחום הילדים. מרפאה בעיסוק התפתחותית זה תחום הדגל. הצלחנו למצב את עצמנו לאורך השנים גם בתחום השיקום, לאחר בלבול ארוך של שנים בנינו לבין פיזיותרפיה במחלקות. ריפוי בעיסוק כף יד? הרי ברור שזה שלנו כבר שנים. ומה לגבי בריאות הנפש? מה צריך שם מרפאה בעיסוק?
אז כמובן שצריך. ואני משוכנעת שמי שקוראת את שורות אלה עכשיו יודעת שההקדמה הזו היא לצורך פרובוקציה קלה, אבל היי, יש סיבה להקדמה הזו.
בואו רגע נצא מנקודת מבטה של המרפאה בעיסוק ונכיר את התמונה הרחבה; ארגון הבריאות העולמי, מגדיר נושא לדון עליו כל שנה בשבוע בריאות הנפש. ב2018 הנושא היה "אנשים צעירים ותחלואה". ב2019 "מניעת אובדנות". הנושא הנבחר בשנת 2022 הוא "Make mental health & well-being for all a global priority" או במילים אחרות – שימו את זה בראש סדרי עדיפויות, זה טוב לכולם.
לכולם? למה לכולם?
ארגון הבריאות העולמי מעריך כי בכל זמן נתון, 10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות נפשיות. בישראל אנחנו מדברים על 100-150 אלף אנשים עם מחלות נפשיות קשות וממושכות. יותר מידי מספרים. אבל קבלו את המספר הזה: ההפסד לתוצר המקומי הגולמי של מדינת ישראל בגין אי העסקתם של הסובלים מבעיות נפשיות נאמד ב-2.5 מיליארד (מיליארד!) דולר (דולר!) בשנה (בשנה!)**. זה המון כסף. וזוהי הסיבה שזה טוב לכולם.
אז מעניין שאני ישר קופצת לדבר על כסף. אבל גם כשמרפאה בעיסוק מטפלת בילד עם אוטיזם במכון להתפתחות הילד, היא תורמת לשיפור הכלכלה הישראלית בעקיפין, לצד זה שהיא תורמת להתקדמות הילד, רווחתו הנפשית וכמובן רווחתם של הוריו ומשפחתו במעגלים הנוספים.
כמרפאות בעיסוק, יש לנו את הזכות לטפל בבעיות רפואיות, חברתיות וכלכליות. כל אחת בתחומה, כל אחת בדרכה.
ועכשיו בואו נתמקד בבריאות הנפש ונחזור להקדמה הפרובוקטיבית. אנשים שמתמודדים עם נכות נפשית (כן, השתמשתי במילה נכות) מתמודדים עם תחלואה כפולה; האחת – ההתמודדות האמיתית הבריאותית שלהם (למשל סכיזופרניה), והשנייה, התמודדות עם הסטיגמה. לעיתים, ההתמודדות השנייה קשה יותר מהראשונה ואף מסוכנת יותר בריאותית. ואני אסביר: הסטיגמה היא שגורמת לאנשים לא לגשת לקבל טיפול, לא לבקש עזרה, לא לספר למעגלים הקרובים, ולמעגלים הקרובים לא לזהות את קרוביהם מרימים דגלים אדומים בזמן משבר. אני יודעת שכולכן חושבות "אז מה עושים עם זה? לטפל בתפקוד של אדם המתמודד עם סכיזופרניה למדנו, מה עושים עם ההתמודדות עם הסטיגמות?" אז תשמעו, מצאתי שתי מרפאות בעיסוק שחשבו כבר על פתרון. הן הבינו שיש מה לעשות עם זה.
הכירו את רוני דילר וסיון רגב. שתי מרפאות בעיסוק ושתי יזמיות חברתיות ששמו לעצמן כמטרה להרחיב את השיח על בריאות הנפש, כך שיהיה נגיש לכל החברה. בחזון של המיזם שלהן כתוב: "אנו מאמינים שככל שהשיח יהיה שגור בפי כל, כך יקל על אנשים להתגבר על הסטיגמות הקיימות, לפנות לעזרה אם צריך, או לזהות את הקרובים אליהם בשעת משבר".
מתוך חזון זה, הן הקימו את נפשות, ביחד עם קבוצה של מתמודדי נפש, בני משפחה ובעלי עניין נוספים – מיזם חברתי הפועל למען העלאת המודעות לתחום בריאות הנפש במרחב הציבורי באמצעות אירועי שיח, תרבות ואומנות.
הבנו את הלמה. עכשיו נבין את ה-מה. אז מידי שנה בנובמבר מתקיים "שבוע עושים נפשות" – שבוע שלם שבו אקטיביסטים בתחומי האומנות מייצרים מפגשים במרחב הציבורי התורמים להכרות עם הנושא. במהלך השבוע מתקיימים אירועים רבים ומגוונים, למשל תערוכות, מופעי מחול, תיאטרון, ערבי שירה. הציבור הרחב מוזמן, זה במרחבים מאוד מזמינים כמו גלריות, בתי קפה, פאבים, מרכזים קהילתיים. שבוע שלם שמשלב אומנות, שיח, תרבות ו-בריאות הנפש.
למה דרך אומנות? "יש קשר מאוד משמעותי בין ברה"ן (ונפש בכלל) למרחבים של אומנות ותרבות. ושיח כמובן. האומנות מדברת את שפת הנפש" אומרת לי סיון ושולחת אותי לחשוב על יאיוי קוסמה, וינסנט ואן גוך (שחתך לעצמו את האוזן בזמן התקף פסיכוטי) ועוד זמרים או שחקנים. פרויד קרא לזה סובלימציה (הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית). אבל רוני וסיון לא הקימו את "נפשות" כדי לעזור למטופלים שלהם לעשות סובלימציה. אולי גם, קצת, אבל התפיסה ששתיהן שותפות לה היא לתת מקום למתמודדים במרחב הציבורי. "זה שאין שיח על הנושא, גורם לאנשים שלא "מאובחנים" להיכנס לעוד ועוד מצוקות, ואם נייצר מרחב שמאפשר שיח ומפגש, אז יהיו נהנים רבים מהאפשרות הזו לשיח על הנפש". כך רוני וסיון.
רוני וסיון ממשיכות: "שום דבר עלינו בלעדינו" – אנשים שיכנסו לאתר נפשות ויראו את הצוות, לא ידעו מי חובש איזה כובע, וגם זה לא רלוונטי, זו חבורה שיחד עושה שינוי, מתמודדים עם אנשי מקצוע".
אוקיי, מיזם מעולה. אבל מה חדשני פה? (הרי זה טור על חדשנות, לא?)
המיזם הזה הוא חדשני כי כשאנחנו מדברות על ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש, אנחנו ישר נחשוב על תיפקוד, על עבודה עם אנשים במחלקות, עבודה עם מתמודדים במועדון תעסוקתי – המטרות הטיפוליות יהיו עבור האדם. פה המטרות והחזון הרבה יותר רחבים וגדולים מזה. יש פה מיזם שמקדם שיח, גורם לצמצום הסטיגמה, להעלאת המודעות, ליותר אנשים לבקש עזרה. זה מיזם שמעודד אנשים להגיע לטיפולים, לקרובים לזהות משברים. וכל זה על ידי אומנות, תרבות ושיח. זה כל כך חדשני וכל כך רחב. זה בדיוק מה שאני אוהבת ומה שאני מדברת עליו מטור לטור; היציאה מהקליניקה גורמת לנו כמקצוע, להגיע לעוד אנשים, להגיע למטרות הרבה יותר רחבות, שעושות שינוי בסקייל לאומי (לא פחות!).
אז כן, כמו בכל פעם; מרפאות בעיסוק – רוצות לעשות דברים חדשניים? צאו מהקליניקה, או לפחות, צאו מהחשיבה המצומצמת. יש לנו, כשנשות מקצוע, את הגוף ידע הכי משמעותי שיכול להיות, בואו נשתמש בו לעשות דברים מופלאים. זה יכול לעשות שינוי לאדם אחד, לחברה, לכלכלה. (וכן, זה גם יעשה לנו שירות טוב ויח"צ לא רע למקצוע).
לאתר נפשות: https://www.nefashot.com/
לתכניה של שבוע עושים נפשות 2022: https://www.nefashot.com/osimnefashot2022
** מתוך דוח מבקר המדינה: דוח שנתי 70ב' לשנת 2020.
